האם יש לקבל לחברות לאגודה בן קיבוץ בעל מוגבלות מכוח התנהגות? / איתן מימוני, עו״ד

ערעור מנהלי שהגיש קיבוץ רבדים על החלטת רשם האגודות השיתופיות, שלפיה יש להכיר בחברותו המלאה של בן קיבוץ הסובל מסכיזופרניה, החל מהגיעו לגיל 18. 

הרקע

המשיב נולד בקיבוץ להורים חברי קיבוץ, בגיל 16 אובחנה אצלו מחלת סכיזופרניה וניתנה לו נכות צמיתה של 75%. במהלך רוב שנותיו התגורר בקיבוץ למעט תקופות קצרות בהן אושפז בבי"ח פסיכיאטרי.

בתחילת שנות ה2000 הוחלט בקיבוץ על שינוי אורחות החיים שמתבטא בשיוך דירות לחברי הקיבוץ. בשנת 2004 נתקבלה החלטה בדבר מעמדם של בעלי צרכים מיוחדים והועבר למשיב ולאמו טיוטת הסכם המסדירה את הנושא, הם סרבו לחתום על ההסכם בטענה כי מגיע למשיב זכויות מלאות של חבר קיבוץ.

בשנת 2008 המשיב פנה לרשם האגודות בבקשה שיכיר בו כחבר קיבוץ. הרשם מינה את עו"ד איתן מימוני לביצוע חקירה בעניין, עו"ד מימוני המליץ על דחיית הבקשה, הרשם קיבל את המלצתו וקבע כי אין להכיר בו כחבר קיבוץ אלא "כבעל צרכים מיוחדים התלוי בחבר קיבוץ".

בשנת 2011 המשיב ערער לביהמ"ש לעניינים מנהליים בטענה כי החלטת הרשם נעשתה לא בנוכחותו ובלי ייצוג משפטי הולם. נקבע כי יש לנהל הליך הולם בפני הרשם.

הקיבוץ הסתמך בטענותיו על דו"ח החוקר שהפיק עו"ד מימוני. בדו"ח נבדקה האפשרות להכיר במשיב מכוח התנהגות עפ"י תקנה 2א'  לתקנות החברות (קבלה מכוח התנהגות) תקנה שהיתה תקפה עד שנת 1992. החוקר מצא כי מבחינה אובייקטיבית חרף כי המשיב העביר את כלל הכנסותיו לקיבוץ הוא אינו השתתף באסיפות כלליות ולפיכך אינו חבר קיבוץ. בנוסף גם מבחינה סובייקטיבית לא התקיים רצונם של שני הצדדים להתקבל לקיבוץ.

כמו כן, הוכיח עו"ד מימוני כי המשיב לא היה מעוניין להיות חבר קיבוץ כראיה לכך הראה שהמשיב סירב להצעה להיות חבר קיבוץ בשנת 1994. לאחר מכן פגה תקופה של תקנה א' 2 ולכן גם אם רצה להתקבל לחברות שמו היה צריך לעלות להצבעה בהליך מסודר.

החוקר התייחס לטענת ההפליה, החוקר הוכיח כי המשיב לא הופלה לרעה לאומת בני גילו, כמו כן, הראה כי המשיב לא הופלה לרעה בשל נכותו.

הקיבוץ טען כי יש לדחות את טענת המשיב בשל שיהוי של למעלה משלוש שנים. לחלופין טען הקיבוץ כי גם במקרה ויוחלט כי הפלו את המשיב יש לתת סעד של אכיפה שיחייב את חברי הקיבוץ להצבעה האם יש לקבל את המשיב כחבר קיבוץ. הואיל ואין בסמכותו של הרשם להורות על קבלת חבר קיבוץ מכוח התנהגות, בשעה שהתנהגות הצדדים מעידה על כך שאינו חבר.

מנגד טען המשיב, כי הופלה לרעה משום שבני קיבוץ אחרים התקבלו לחברות בהגיעם לגיל 18 באופן אוטומטי. עוד הוסיף כי בשנת 1994 סירב להיות חבר קיבוץ כיוון שנאמר לא שאם שמו יעלה להצבעה וידחה הוא יאלץ לעזוב את הקיבוץ, משכך שמו לא עלה להצבעה בשל מגבלותיו. עוד הוסיף המשיב כי סירב בשנת 1994 להצעת החברות כיוון ובאותו זמן יצא לשנת חופש בהוסטל בתל אביב.

כמו כן, טען המשיב כי לאורך השנים בעלי התפקידים בקיבוץ הציגו לו ולמשפחתו כי הוא זכאי לזכויות מלאות כשאר החברים, מצג זה היה נכון עד לשלב שיוך הדירות לקיבוץ, בו הובהר לו כי אינו שווה בין שווים וכי לא מגיעה לו דירה בקיבוץ. בשל מצג זה אין להגדיר את המשיב כבן קיבוץ התלוי בחבר בקיבוץ.

לבסוף טען המשיב, כי לא התקיימו בו הנסיבות של תלוי בחבר קיבוץ בשל ארבע סיבות. א. המשיב חי בקיבוץ ומילה אחר כל חובותיו. ב. סטטוס של תלוי בחבר דורשת את הסכמת שני הצדדים והמשיב ואמו סרבו לחתום על סטטוס זה. ג. מעמדו הנטען צריך להיבדק פרטנית בהתאם לאופי מחלתו וצרכיו ולא באופן כללי. ד. בתקופה הרלוונטית עד שנת 1992 בו הוגדר בתקנון כי ניתן לקבל חבר קיבוץ מכוח התנהגות לא היה בתקנון ס' המכיר בהגדרה של תלוי בחבר.

בפתח דבריה קבעה סגנית הרשם שלא מדובר בטענת שיהוי, משום שהשיהוי נבע מקשייו הכלכליים של המשיב למצוא ייצוג משפטי. סגנית הרשם קבע כי יש להכיר בו כחבר קיבוץ משום שלאורך השנים העביר את משכורתו לקיבוץ ומשום שהדאגה לצרכיו כבעל מוגבלויות היא זכותו של המשיב ולא מעשה חסד שעשה הקיבוץ עמו ועם הוריו.

הסגנית קבעה כי הקיבוץ הפלה את המשיב לעניין קבלתו לחברות. היא דחתה את טענת הקיבוץ כי המשיב אינו יכול להיות חבר קיבוץ בשל מחלת נפשו, וקבעה כי טענה זו מבוססת על סטראוטיפים ולא על אבחון מחלתו של המשיב. הסגנית קיבלה את טענת המשיב שדחה את ההצעה לקבלה לחברות משום שעמד לצאת לשנת החופש בתל אביב. עוד הוסיפה הסגנית כי התנהגות הקיבוץ עומדת בסתירה לס' 2 לחוק השוויון המורה על הזכות של בעל מוגבלות להשתתפות שוויונית בחברה בכלל תחומי החיים.

לעניין השאלה האם המשיב הוא חבר קיבוץ מכוח התנהגות קבעה הסגנית, כי אמנם קבלה לחברות בקיבוץ מבוססת על קשרים אישיים, אך במקרה דנן נוצרו קשרים אישיים וכלכליים בין הצדדים וזכיותיו וחובותיו של המשיב היו כשל חבר קיבוץ.

דיון והכרעה

בפתח דבריו דן ביהמ"ש במתחם ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטות הרשם וקובע כי יש לנהוג כשם שביהמ"ש העליון נוהג לדון בעתירות המוגשות לבג"ץ, משכך ביהמ"ש בוחר שלא להתערב במסקנות העובדתיות עליהן הגיע הרשם.

ביהמ"ש מגדיר את השאלה העומדת בפניו האם בסמכותו של הרשם לרשום חבר לאגודה מכוח תקנה 6 המאפשרת לרשם להתערב ברישום החברים באגודה, בזיקה לתקנה 2א' המאפשרת קבלת חבר אגודה מכוח התנהגות.

בנוסף, מציין ביהמ"ש כי בפסיקה נקבעו אינדיקציות לקבלת חברים לאגודה מכוח התנהגות והן בין היתר: מגורים במשך שנים ארוכות, השתלבות פעילה בחיי הקהילה, תשלום מיסי אגודה או השתתפות והצבעה באסיפות. בשל העמידה של המשיב באינדיקציות אללו ביהמ"ש מקבל את החלטת הרשם שיש לקבל אותו לחברות באגודה.

ביהמ"ש קובע כי אין עילה להתערב בהחלטת הרשם. היא דוחה את טענת הקיבוץ כי החלטת הרשם נתקבלה בחוסר סמכות, הוא מסביר כי החלטת הרשם לא נעשתה בשל עילה של אפליה אלא מכוח ס' 2א' המורה על קבלת לחברות מכוח התנהגות ולכן קיימת סמכות לרשם לעשות זאת.

סיכום

הערעור נדחה, ביהמ"ש חייב את המערער בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

עמ"נ (י-ם) 21068-10-17 – קיבוץ רבדים נ' אסף מרקר, פס״ד מיום 14/05/19

איתן מימוני, עו״ד

"איתן מימוני ושות' - משרד עורכי דין" -  עוסק במגוון תחומים במשפטי המנהלי והאזרחי.

דואר אלקטרוני: office@mai-law.co.il

האיחוד החקלאי

דרך מנחם בגין 74 , תל אביב
תל אביב, 67215
טל: 03-5620621, פקס: 03-5622353
ליצירת קשר בדוא״ל

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

זוהר טבנקין 0587824237